יום שלישי, 31 בדצמבר 2013

(ח)לב-חם



״הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון. והכל לפי רוב המעשה״ 


(חז״ל, אבות ג׳, ט״ו). 


הכל מתחיל בהוויה של יחד.
הלוא אנחנו ממוזגים רגשית מבראשית.
ואחריתנו התייחדות. גם היחיד וגם היחד, האינסופי.  
ומה שביניהם, תכליתו חיפוש מתמשך אחר רגע הבראשית המיוחל, 
החל רק לפני ואחרי כל הזמנים (ובסוגריים שלהם).
החיפוש אחר האיחוד המושלם כפי שמתקיים ברחם , לעולם יוותר בחסר.   


גור אדם 


צריך מאמא חלבחם. 
אנחנו רואים את עצמנו בהתחלה, רק בזכות מה שנשקף אלינו ממבוגר אוהב המטפל בנו בהתמסרות מלאה. אם בחיבור הראשון אל העולם היה שם אדם כזה עבורנו, אשרינו. 
ובטחנו זה בזה, והשקנו זה את זה חלבחם כפי שהשקו אותנו. 
אדם שניתן לו בעתו, ידע להשקות כל צמא שיקרה בדרכו.
ויש שאדם שלא הושקה, ומצמאונו, מרווה אחרים.
חלבחם -
אותה תחושה שאנו נותנים לאחר הממלאה אותו.

ילדים זקוקים למבט הנקי שלנו. 
זה שרואה אותם צלול, כאן ועכשיו. 
לפשוט את שכבת העור הראשונה ולהגיע לשכבת האור השנייה. 
כשאני מתבוננת לתוכו של האחר, אני לא רואה אותו, אני אתו. 
כשאני מפנה את עצמי מעצמי לרגע, ומאפשרת למישהו אחר להתקיים בחלל הפנימי שבתוכי. 
כך, באמצע הכלים, לנגב ידיים ולצייר איתה.  
כרויית אוזן לקול הצלילים המנגיעים שפורטים בי יקיריי .

על בטן ריקה


הצרכים הרגשיים של הילדים שלנו, מונחים לנו כבד באיזורים הרכים שלנו.
איפה שאנחנו לא ננגענו, איפה שנשארנו לבדנו.
המקומות הללו עודם דולקים בנו.
מאותתים ומזהירים, ומזכירים לנו.

היום המקומות הפגיעים שלהם נתונים בידיים המחוספסות שלנו.  
הזדהות של ההורה עם הצורך הילדי שלו עצמו,
מאפשר לו לשרת דרך עצמו, את צרכיו של הילד.
כשאני נותנת מענה לצרכים האגוצנטריים של הילד שלי, 
זה לא בא על חשבון הצרכים האגוצנטריים שלי, 
אלא נותן להם מענה.
׳זו ילדותי השניה׳, כמו ששר מתי כספי. 
הבוגר של היום, מרגיע את הילד של פעם.

רק כאשר אני אמא טובה לעצמי, אני יכולה להתפנות מהילדה שמק(ו)ננת בי,לקחת אחריות על צרכיהם הרגשיים של ילדיי,
ולהעניק להם חלבחם.  
אם נזין אותם בלב חם, במגע, בתחושת קבלה ושייכות בלתי תלויה,
הם יאמינו. 
הם יאמינו בעצמם. בנו. בבני אדם.

מסיר(ו)ת נפש


הצורך היצרי שלנו ליצור משפחה נובע בין היתר מאותו חיפוש שורשי של תחושת הבראשית המיוחלת. 
ולכן גם בזוגיות יש אותו מרכיב התיקון המנסה לדמות השלמת החסך הרחמי, 
ולעתים משאיר אחריו חיילים פצועי קרב שמסרו את נפשם על הביחד ונותרו ללא רחם.
הנפש שלנו חשובה מדיי בכדי למסור אותה.
התמסרו. אבל שמרו על נפשכם מכל משמר,
מזגו לעצמכם חלבחם.
ובו תזינו את אלה שהופקדתם על שמירת נפשם.  

הורה שיזון את עצמו באותה חמלה, קבלה, וחום,
כפי שנצרך לו, יהיה פנוי להשקות את ילדיו באורו וחומו. 
גם אם לא קיבלנו בעתו את המנה הדרושה,
נתחיל לייצר מאבקנינו דבש. 
כולנו חסוכים, אך אף אחד מאיתנו אינו חשוך מרפא. 

לכל אחד יש דרכים משלו למצוא את הלב החם שלו.
בשבילי, הודיה, יש בה את החום הדרוש לי להיום.
עכשיו, כשהתמלאתי, שולחת גם אליכם. 



שיר: מאיר אריאל: מודה אני.  

ומודה אני לכם,

על הקריאה, וההתייחסות, והתגובות, והזכות להיות ולו לרגע, חלק מחייכם.

שלי בהלול
0544-525286
bekesher.lakeshev@gmail.com
מוזמנים גם לדף פייסבוק שלי שעוסק בהורות לילדים עם הפרעות קשב וריכוז

יום שלישי, 24 בדצמבר 2013

יחד כל הדרך

״רק הבית יכול ליצור מדינה״ (ג׳וזף קוק).


זוכרים ת׳שיר ׳יחד׳ שכתבה שמרית אור?
״עוד יבואו ימים טובים מאלה...״
זהו הימנון לאומי, חברתי. בשבילי זה הימנון פרטי, משפחתי.
זו קריאת הלל לימים האחרים שאנחנו מביאים לכאן, 
הביתה,
בכל יום, 
אחד אחד, וביחד.

יש בתוכי משב רוח רענן.
אני מרגישה סביבי אנשים, שמלאים בטוב,
ובכך, הופכים את העולם שלי לטוב יותר.


הלאה להמתנה שעוד יבואו ימים טובים מאלה,

כמו שאנחנו שרים.
יחד כל הדרך - לימים הטובים שאנו מביאים, כאן ועכשיו.


הלאה לחזון השלום הגדול

יחד כל הדרך - לשלום המתקיים בתוכו של אדם פנימה.
אדם השלם עם מהותו,  ב ד׳ אמהותיו.


הלאה לקרע, הלאה לפערים, הלאה לקטלוגים ולשנאות.

יחד כל הדרך, למורשת שלום האדם עם עצמותו.
לא די לנו בכך?, הלא רק זו עבודה לחיים שלמים לפחות.
איש איש חורש שדהו,
יחד נמלא הארץ פרי בשל.


יחד כל הדרך - לחינוך ילדינו.

חינוך לא מתרחש בתוך מבנה מבטון בעל חדרים אפרוריים,
חינוך מתרחש בדלת אמותינו.
חינוך הוא מלאכתם של הורים.
יחד, לחינוך הרואה את גדולתו של אדם (ללא קשר לגילו וגובהו)
בייחודיותו, בחירותו, בבחירותיו.
יחד להורה המחנך את עצמו, למען חינוך ילדיו, לדורותיהם.


הלאה לקדושה שמקבלים בעלי ההון, השלטון,

וכל שאר מנהלי הפיליטון הזה.
יחד כל הדרך - לשבירת ההלקאה העברית
גרסת שנות מאז שנרצח עלינו רבין רבינו, רבים יגוננו.
ובעצם, מאז שקמו עלינו העמלקים להשמידנו.
לא תסור חימתם של הגויים מעלינו,
עד לא נעקור שורש רע מלבותיהם של יהודינו.
יחד זה לזה אנחנו ערבים, או ערבים?


יחד איש לאיש יפתח את לבבו.

לזה אנחנו שרים כבר מימי ו׳אהבת לרעך כמוך׳,
וזו תמצית הייחוד והיחד שלנו.
וזה ההימנון שאני מזמזמת...
לאיש אחד שיפתח את לבבו, וכמו בזמירות שבת,
כל משפחתו תצטרף עמו לניגון המיוחד.


נתחיל בזה... 


והדרך ארוכה היא ורבה רבה.
כולם הולכים בדרך... העולה, עולה.
וכל עוד נזכור שזה מה שבונה את החברה,
התא הקטן שאנחנו בונים,
כך ניטיב להשקיע את מרצנו, התפתחותנו, זמננו,
במקום הנכון.


הם יבואו הימים היפים האלה 


כשאיש איש יתפנה מהתעסקות במלאכת בניית ממלכת החוץ,
למען בניית ממלכת הפנים, לבניית היסודות העמוקים של החברה;

ה מ ש פ ח ה.


יחד כל הדרך...
יחיד, יחד, יד, י׳.
והשמיים הם לא גבול אם לא תוחמים אותם.
  



הורים יקרים, אני רואה זאת כזכות גדולה ללוות אתכם,
בתהליך שכולו הושטת יד לטוב שבוא יבוא.

שלי בהלול
0544-525286
bekesher.lakeshev@gmail.com
מוזמנים גם לדף פייסבוק שלי שעוסק בהורות לילדים עם הפרעות קשב וריכוז



יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

תנו חי(נ)וך


לזכרו של סבא חיים.

חינוך

אם נשמיט את נ׳ , נשאר חיוך.
ועל שם מה ה- נ׳ ? ֿעל שם הניגון.
ככל שניתן בהם חינוך , כך ינכחו.
כל שנותר הוא להיות מאושר,
אז אתה גם מחייך, וגם שר.

כשהייתי ילדה, סבא חיים (ז״ל), שהיה מחנך בישראל,
היה נוהג ללמד אותי דברים על דרך השלילה.
הוא שאל: ״נו, באמת... את לא יודעת... על שם מה נקרא הרחוב כך וכך?׳, וגם נטה תוך כדי להנחית את כף ידו על השולחן בתנופת מכה ניצחת שלוותה בזעקת כאב ״שייכל״,
כל אימת שתשובתי היתה שגויה, או שתוקה (שזה מה שהיה בד״כ).
סבא שלי הוא אחד האנשים המשמעותיים בחיי, 
הוא היה מורה ומחנך, הוא חינך דור שלם...
ודווקא אותי, נכדתו, בשר מבשרו, הוא לא הצליח ללמד דבר וחצי דבר, וזה הטריף את דעתו.

אני זוכרת יום אחד שבו הייתי חולה, הוא בא לבקר אותי, כי הוא היה סבא מסור ואוהב, ותמיד הביא איתו צידה... שיעור לדרך.
הפעם הזאת, כנראה יותר מתמיד, לא הייתי פנויה או מעוניינת.
אני זוכרת את המבט של האכזבה שנשקף מעיניו, אבל גרוע מכך, היה שם וויתור.
הוא אמר לי שהבין שכנראה הפרה רוצה להניק יותר מהעגלה... החולה!

אולי משם התחלנו דרך חדשה. 
הוא הפסיק לבקש ממני מה שלא היה בידי להעניק לו,
לא הייתי תלמידה ממש מוצלחת, אבל הייתי נכדה נפלאה.
זה היה כנראה שיעור חשוב גם עבורו. הוא גילה אותי באופנים רבים יותר לאחר ש״וויתר״.
המעניין הוא, שבעבור השנים, אחרי שגילינו זה את זו, נגלה בי הרצון, שלא לומר הצמא, לשתות קמעה מנהר הידע שלו, וגמעתי בשקיקה את שכוסי יכלה להכיל, באהבה גדולה, ובציפייה לשיעור הבא... ולא רוויתי.

פעם באמת האמינו שכאשר מתקנים מישהו על טעותו, 
הוא ילמד מזה שיעור...
האמת שגם היום מאמינים כך.
איך אנחנו אומרים לילד: 
״נפלת, עכשיו תלמד שלא כדאי לטפס כאן...״
״קיבלת רק … במבחן, אולי תלמד יותר טוב בפעם הבאה...״
״שפכת את המרק על הרצפה, עכשיו תלמד איך להחזיק את הצלחת ישרה״.

כשאנחנו מחנכים דרך החסר אנחנו מותירים שם ילד אחד עם חלל בבטן, ומחנק בגרון.
וודאי שבראשו התוסס תמצית אכזבה וכישלון, לא יימצא מקום להפנמה של שיעור חדש.
יש עוד דרכים רבות לחנך, אבל הטובה שבהם... לחייך.

כשמלמדים אותנו שיעור דרך חיוך, מה רב בו החינוך.
אנחנו לא מוסרים רק את תוכנו של המסר,
אלא את תוכן הנפש של נושא המסר, כלפיי זה שבא לקבלו.
אנחנו מוסרים לו מידע על חשיבותו של מקבל המסר,
בד בבד עם חשיבות הענקת המוסר.
והלא נשוא מוסר החינוך, הוא העיקר.

״החינוך – ראשית נביטת הטוב בנפש הילדים״ (אפלטון).


כשאנחנו נותנים חינוך מתוך חיוך,
אנחנו מאפשרים ללב להתרחב,
והדעת לא תסרב.
חינוך מתוך חיוך יכול ללמד ילד טוב יותר
מכל מוסר השכל,
כי השכל הישר יודע,
שכשהלב נפתח, נפתחים כל השערים.

כדי לחנך, עלינו לבקש רשות כניסה,
אם קיבלנו רשות, עלינו להיכנס בזהירות, בעדנה, ברכות גדולה.

״לחנך ילד – הרי זה לשאת את נפשו בידיך״. (אלן קי).

רכות
כשאנחנו רכים בשנים, הורינו עוטפים אותנו בחום וחמלה.
זוהי שמיכת חיינו.
נחזור ונכסה בה בכל עת קרה.
נזכור תמיד שיש מקום רך בתוכנו.

שמיכה.
בואו נעטוף את ילדינו בשמיכות נעימות,
כך הם יגדלו להישאר נשמות רכות,
וידעו לעטוף בחיוך את אלה שיבואו אחריהם.

ואם זה לא חינוך..., אז מה? 
אז זאת ברכה. 

״כאשר אנו חושבים על אודות הדרך שבה נוכל לגרום לשינוי גדול,
אל לנו להתעלם מן השינויים היומיומיים הקטנים שאנו יכולים לעשות, אשר על פני זמן מצטרפים לשינויים גדולים שאותם איננו יכולים בהכרח לצפות״
(מריאן רייט אדלמן).




אשמח ללוות אתכם בחיוך בתהליך הצמיחה שלכם בחינוך...
שלי בהלול
0544-525286
bekesher.lakeshev@gmail.com
מוזמנים גם לדף פייסבוק שלי שעוסק בהורות לילדים עם הפרעות קשב וריכוז




יום שני, 25 בנובמבר 2013

תראו אותי

כל אחד רוצה...


מה כל אחד מאיתנו רוצה?... באמת, תחשבו על זה.
מה מפעיל אותנו בעולם?
כל אחד מאתנו רוצה לקבל הכרה, אהבה, קבלה.
נראות. כל אחד רוצה שיראו אותו.
שלא סתם יראו דרכו, שיראו אותו, כפי שהוא יודע שהוא.
אבל זה קשה מאוד לקבל את כל השפע הזה. זה מצרך נדיר.
אנחנו מקבלים את זה במינונים קטנים,
שאינם מספיקים להזין את הצורך.
רבים מאתנו הולכים למטפלים (רעיון לא רע בדרך כלל),
כדי לקבל את 100% שעת הנראות השבועית.
שעה שלמה שמישהו מוכשר שאני מוכיר ומעריך מקשיב רק לי,
מסתקרן ממה שיש לי לומר, מביע עניין אמיתי, מעמיק ברזי אישיותי החד פעמית.
בחיי היום יום אנחנו עושים אינסוף פעולות כדי שיהיה הבזק של רגע, שבו מישהו יראה. מישהו יבין. מישהו יעריך.

קדימה, לעבודה!


אנחנו עובדים מאוד קשה, בכל תחומי החיים, כדי להשיג את המטרה הזאת.

בעבודה

אנחנו מאוד מתאמצים כדי שהבוסים ו/או הלקוחות שלנו יראו עד כמה אנחנו מוכשרים, ומקצועיים, ורציניים, וראויים. אנחנו מוסיפים שעות, והכשרות מקצועיות, לוקחים על עצמנו עוד ועוד מטלות...

בחברה 

אנחנו משתדלים להיראות טוב, להישמע טוב, להגיד את הדבר הנכון, בזמן הנכון (רצוי... אם כי לבעלי הפרעות קשב וריכוז כמוני זה קצת קשה העניין הזה, אנחנו פשוט פולטים באותו רגע את מה שעומד לנו על קצה הלשון, אבל מאותן הסיבות בדיוק).
אנחנו רוצים שירצו בחברתנו, כי אנחנו מעניינים, תורמים, איכפתיים, מקשיבנים, משקיענים. חברים טובים.

בזוגיות, הו.. הו...

נשתדל להעניק, לפנק, להמתיק עוד רגע, לענג, להיות שם כשצריך אותנו, לתחזק ולהשקיע,
לזרוע ולהזריע את זרעי האהבה... 
כדי לזכות בהכרה מהאדם היקר שבחרנו  כבן זוג וילווה אותנו כברת דרך ארוכה בחיים, אולי הארוכה ביותר.
אנחנו מבקשים לקבל מבן הזוג משוב שיאשר לנו שאנחנו בני זוג נפלאים, הכי טובים שאפשר היה לבחור 
(טוב, כמעט...).

עם  ה י ל ד י ם ....

טוב, פה אנחנו מתאמצים עד לעייפה.

אנחנו עובדים בכל סוג עבודה; מנקים שירותים, רוחצים רצפות, מורחים משחות, חובשים פצעים, הופכים לשפים מדופלמים, הופכים את עורנו חזור והפוך. אנחנו לוקחים אחריות, משקימים קום, מסדרים ארונות
(טוב לא תמיד...),
מוכנים לגדל בבית תולעי משי ולעשות ניסויים עם נוזלי ביצים...
מה שתרצו...
אנחנו מוכנים להפוך לנהג מונית, להשקיע בחוג חלילית.
להפעיל ביום הולדת 40 ילד.
אנחנו מוכנים להתעורר חזור והשקם לילות ארוכים לבנים, במשך שנים...
אנחנו מו..כנים להפוך למורים ולעזור לילדינו כשהם מתקשים בלימודים.
ניתן להם את כל החום והאהבה, את כל סוגי הנחמה, נרים את רוחם,
נעודד ונחזק ברגעים של התמודדות לא פשוטה,
נאיר להם את יופיים בשעת עלטה, 
נרחיב את ליבם כלפיי העולם.

ובסוף היום מה נבקש

אנחנו יצורים חיים, בני אדם, לא מלאכים.
אנחנו נותנים, ורוצים גם קבלה.

בסוף שנות חינוך ונתינה ארוכות, (וגם תוך כדי, בואו נודה). 
נבקש לנו הכרה גם מהם.
נרצה שיעריכו ויכבדו את הוריהם.
נבקש לנו פינה חמה ועמוקה בליבם.
נרצה שיחשבו עלינו טובות, ויספרו עלינו מחמאות, 
שיזכרו אותנו כהורים נפלאים, ואהובים, 
ראויים.

ראי לנשמה

אתמול היתה לי הבלחה של תובנה חזקה מאין כמותה.

אני זוכרת כאשר הייתי ילדה, הייתי מתבוננת בעצמי במראה
ויודעת באופן הכי טבעי ופשוט שזה לא רק אני שרואה אותי.
הרגשתי בפנימיותי שצופים בי כל הזמן. שמלווים אותי.
שיש מבט המיטיב לראות אותי לפנימיותי בכל עת. מבט שמנכיח אותי.
שכחתי את זה מאז, והמשכתי לחיות כמי שמחפשת אנשים שיראו, שיאשרו, שיתזכרו לי, הנני.
והנה, לפתע אתמול, בעת נסיעה ארוכה,
אני מושיטה את ידי לתיקיית הדיסקים, ושולפת מה שיוצא, בלי להסתכל. 
והנה נשלף לו הדיסק 'עצם הנשמה' (הרב יאיר כלב)
אלו הם 'ניגונים מכוונים', ניגוני נשמה עמוקים, כמו תפילה.
כשהפכתי לאם, עירסלתי את בני לעולם הזה עם הניגונים המכוונים הללו. לילות ארוכים שנמזגו לימים, ספגנו פנימה את צלילי הנשמה הללו.
והתנגנו בי אותם הניגונים, כל כך מכוונים, ישר לתוך הלב.
ונגלתה הנשמה.
ובאותו רגע של חסד נזכרתי, בידיעה פנימית עמוקה ובלתי הפיכה 
שתמיד יש מי שרואה אותי, ומכיר בי, ומאשר.
וההכרה הפנימית נותרה בי, וממלאה את חדרי הלב שלי באהבה שניתנה לי מבלי שמישהו בא ונתן לי אותה.
האהבה לחיים, ליצירה, לבני אדם יקרים שזכיתי שישהו לצידי, או ממרחק, אך נוכחים בפנימיותי כל העת.

זה העניק לי שקט, יחד עם כמיהה לקראת כל מה שאני עושה.
אני כבר נראית, כבר מכירים בי. כל רגע ורגע.
מבלי שהאחרים הקרובים לי, ועוברי האורח המזדמנים יצטרכו להתאמץ כדי לספק עבורי את הסחורה.
הרי גם הם זקוקים למנת ההכרה שלהם, וגם הם עובדם מאוד קשה לשם כך, ולכן לא תמיד יש להם פנאי להנכיח אותי.

אני לא תלויה בדבר. אני הדבר.
ואז יש שחרור מאוד גדול. יש פחות מאמץ.

שוב אני מסתכלת במראה.
זה המבט הכי מאשר שאפשר לקבל. תנסו ותראו.
אף אחד לא ייתן לכם אף פעם את מה שאתם יכולים להעניק לעצמכם, ובהרבה פחות מאמץ.

נעביר את זה הלאה...

מכל השיעורים שחשוב לי להעניק לילדים שלי, אולי זה החשוב מכולם.

תראו את עצמכם, תתנו לעצמכם את האישור. 

אל תחפשו את ההכרה ממקורות חיצוניים.

אני כאן רק כדי להזכיר לכם שוב ושוב שבתוככם יש כבר את  ה כ ל.

ואם אני לא הייתי רואה בעצמי..., איך הייתי מראה לאחרים?

מעבירה אליכם את הניגון...


אשמח ללוות אתכם בתהליך של הכרת עצמכם כהורים, ומשם...
אתם כבר תגלו לילדיכם את הדרך שלהם לעצמם.

שלי בהלול
0544-525286
bekesher.lakeshev@gmail.com
מוזמנים גם לדף פייסבוק שלי שעוסק בהורות לילדים עם הפרעות קשב וריכוז
https://www.facebook.com/bekesher.lakeshev?ref=br_rs


יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

לכי תוכיחי את עצמך...

כשהייתי ילדה, ניסיתי להוכיח שאני שווה. 
לא הצלחתי.
אחרי שנים מאומצות, היו לי כבר מספיק 'הוכחות' שאני לא שווה את המאמץ.   


תחושת הנחיתות

אדלר טוען שכל אדם מתחיל את דרכו ההתפתחותית מתחושת נחיתות.
עצם העובדה שאנו נולדים תלויים לגמרי, חסרי אונים לחלוטין,
יוצרת נקודת פתיחה "נחותה" בתודעתו של האדם המתפתח.
לילד נדמה שהניגוד בין כוחו שלו לבין כוחם של אחרים
פירושו שאחרים "שווים" יותר ממנו. 
תחושת הנחיתות היא הערכה עצמית מוטעית. 
רגש הנחיתות הוא במובן מסוים, בעל קיום עצמאי משלו, בנפרד מערכו הממשי של האדם. שכן, כאשר הוא משווה עצמו לאחרים, הוא מקנה להם ערך מדומה. 
כלומר, זוהי תחושה סובייקטיבית, היא מבוססת אך ורק על דעותיו. 
(פרופ' ר' דרייקורס, 'יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית').    


הוכחה מאחרים 

הרצון, שלא לומר הצורך, להוכיח את עצמי, משרת את הכמיהה לקבל "הוכחה" שאני ראויה מהסביבה.
אני מבקשת מאחרים, שאינם אני, לתת לי הוכחה שאני שווה, לפחות כמותם.
שוות ערך.


תוכחה עצמית 

כשאני לא מקבלת מהסביבה את אותה 'הוכחה', 
הרי שאני מוכיחה את עצמי, מלשון תוכחה עצמית.. 
כי הרי אם הייתי ראויה, היו מוכיחים לי...,
ואם לא, אז אני כבר אוכיח לעצמי שהם צודקים. 

ההוכחה והתוכחה אחת הן. שתיהן מייתרות אותי. 
האחרים, וודאי יודעים טוב ממני מה אני שווה. 


הימנעות ונסיגה חברתית

כשאני לא מצליחה לקבל את תחושת שוויון הערך מהסביבה שלי,
אני נסוגה פנימה. 
אני חוששת לקבל "הוכחה" נוספת למה שאני כבר 'יודעת' על עצמי:
שאני לא שווה כמותם. 
כדי לחיות טוב עם המצב אני נמנעת ככל הניתן מחוויות חברתיות שיפגישו אותי עם רגש הנחיתות. 
אני מצמצמת את עצמי כך שלא אסתכן בחוויה של הוכחה מחודשת לחוסר הערך.

תוכך, הנוכחות שלך

מצאתי דרך נוספת להתייחס למלה תוכחה. 
בתוכה שוכנות כמה מילים מופלאות:
תוך. תוכך, פנימיותך. 
זו שבמשכני נפשך מאשרת תמיד את היותך נפלא כפי שאתה.

להוכיח, מזכיר לי את המילה להנכיח. 
אני נוכחת, ולכך אני לא זקוקה להוכחה. 
תוכי, הוא שמנחה ומנכיח אותי.


כח ההוויה

במרכז המילה הוכחה יש כח ובשוליה הווה.
כח ההווה הוא הנוכחות המלאה, ההוכחה היחידה שאני צריכה. 


השאיפה למשמעות 

כולנו נעים על המסלול הזה, של מעבר מתחושת נחיתות לתחושת משמעות.., 
זה אוניברסלי. כולנו נעים לעבר מצב של התגברות ופיצוי.
הפיצוי לתחושת הנחיתות היא תחושת השייכות.


תחושת השייכות

התחושה שאנחנו שייכים לקבוצה מסוימת, שאנחנו חלק משלם, שיש לנו תפקיד,
שאנחנו משרתים מטרות משותפות, שאנחנו תורמים ומועילים, היא התשובה.
היא זו שמעניקה לנו את תחושת המשמעות, את הפיצוי. 
ככל שתהיה לנו בתחילת החיים תחושה יותר עמוקה של שייכות,
כך תגדל תחושת המשמעות האישית שלנו.
כך נגדל בתוכנו אדם המאמין בערכו, בתרומתו, במשמעותו.
כך נזדקק פחות לאישורים מבחוץ.  


איך עושים את זה

כשאנחנו רוצים לעזור למישהו לגדול, נחבר אותו לעצמו, 
מתוך חיבור למטרה משותפת.
המטרה המשותפת מייצרת תחושת שייכות ולכידות,
ומאפשרת לכל אחד להביא את תרומתו בסגנונו האישי, באופן ייחודי ונבדל. 
כשאני כפרט מוסיף לשלם, אני מכיר בתרומתי, בכוחותיי, ביכולותיי. 
אני מכיר בנבדלותי, ויחד עם זאת מכיר בתרומתי לקבוצה.
זוהי תחושת שייכות. אני חלק מ...
ככל שתחושת השייכות תעמיק, כך תגדל בהתאמה תחושת הערך,
ובמעגל קסמים, תגדל גם תרומתו של הפרט לחברה.

אנחנו כמשפחה מהווים קבוצה, ובתוכה יש עוד מספר תתי קבוצות.
תחושת השייכות הראשונית שאנו מפתחים בחיינו היא בהקשר המשפחתי.

ההשתקפות הנפלאה של התינוק בעיניה של האם הנוצצות כלפיו, היא 
הראשונה שמזכה אותו בתחושת המשמעות שיש לו באינטראקציה עם העולם. 
ככל שנרגיש יותר שייכים בקבוצות הראשוניות שלנו, כך נהיה בטוחים יותר לפעול ולהביא את עצמנו לידי ביטוי בקבוצות חברתיות נוספות.  

אז מה הוכחתי לעצמי


היום אני יודעת, שבדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב.  
אני לוקחת חלק במשחק החיים. כבר לא נסוגה. לא נמנעת מלגעת, לא מפחדת להיפגע. לעתים אני מוסרת, לעתים תופסת, ויש שאני חגה סביב בהמתנה.
משתדלת להרגיש שייכת, ולתרום את חלקי במעגלים הפנימיים, 
ולייצר אדוות במעגלים משמעותיים שהולכים ומתרחבים. 
מה שמניע אותי הוא הרצון להעביר הלאה את מה שלמדתי במסע שלי
מנחיתות לשייכות. זוהי תחושת המשמעות שלי.
אני כבר לא צריכה הוכחה.





אשמח ללוות אתכם, בתהליך העצמת תחושת השייכות במשפחה שלכם.


שלי בהלול
0544-525286
bekesher.lakeshev@gmail.com
מוזמנים גם לדף פייסבוק שלי שעוסק בהורות לילדים עם הפרעות קשב וריכוז
https://www.facebook.com/bekesher.lakeshev?ref=br_rs











יום שני, 11 בנובמבר 2013

רגעי קסם

רגעים ...


נראה לנו שיש מעט כאלה, לא מאלה שאפשר לתפוס בצרורות...
זה מהקטנים, השקטים, שיכולים לחמוק בקלות לתוך עוד יום שנגמר בלי שנעצור ונסמן שם סימן דרך, או שימת לב. 

מהרגעים שגורמים לנו לעצור, להכיר בגודל הרגע, מבלי למהר לעבור לרגע הבא, אלא לשמור על היותו של הרגע המכונן הזה ולנסות ללמוד מזה איזה שיעור קומה שמעבר לקומה שבה אני מונחים ברגע הזה. 

מסתבר שרגעים כאלה חולפים על פנינו לא מעט ביום יום העמוס לעייפה,
אבל לא תמיד אנחנו פנויים להבחין ברגע הקסם הזה, שדומה כי חמק,
כי לא הספקנו לתפוס אותו בזנב.

כשאנחנו הולכים קשובים, כמחפשי רגעים מכוננים, הם מגיעים.

אתמול היה לי רגע שכמעט ויכול היה לחמוק, 
אך נכח, והנכיח את הנוכחים בו , ואת היחסים.

בני ובתי טיפחו ביניהם שיחה חברית כיפית ושמחה, שעד מהרה הפכה למשחק שכלל צחוקים רמים. שמעתי ממרחק את הקולות המתמוגגים זה מזה
(רגע מכונן לכשעצמו..).
כעבור מספר דקות של צהלה, הגיע קול זעקתה של הילדה,
כשהמשחק הפך מנעים למכאיב.

עד כאן, הכל שגרתי.

בתי רצה אליי בוכה כשהיא פגועה, וכעוסה על אחיה, שוטחת בפניי את פרטי האירוע, מנסה "להחזיר לו" דרכי.

אני בד"כ משתדלת לאפשר להם לטפח את מערכת היחסים שלהם בכוחות עצמם, ללא תיווכי.

בינתיים בני, שועט לסלון, בדרך כלל בשלב זה הוא מנסה להגן על עצמו ולמצוא צידוקים לכך שהוא לא אשם... והיא, היא האשמה.

מה התרחש הפעם שהפך את זה לרגע קסם?

הוא רץ לאחותו, פנה לעברה ברכות וניסה לעטוף אותה לחיבוק,
והיא הדפה.

לתפוס את הרגע 


זהו שבריר שנייה, שאם לא היה נתפס בו ברגע, היה הופך לרגע של מפח נפש, ניסיון להתקרב שלא צלח. הוא היה יוצא מתוסכל ומובס, היא היתה נשארת עם העלבון והפגיעה.

בדיוק ברגע הזה, על שבריר השנייה, אספתי את שניהם לחיבוק משולש.

זה היה חיבוקחיבור שהיה בו הרבה יותר מסך כל חלקיו.
היה בו איסוף של כל אחד את עצמו, ואחד של השני.
הוא אסף אותה, והיא אותו חזרה,
אני אספתי אל ליבי את שני ילדיי שלימדו אותי עוד שיעור על הורות.

עמדנו שם כאחד, ואני שומעת אותו לוחש לאוזנה:
לא התכוונתי, זה לא היה בכוונה.

עצרנו. זה רגע לעצור.

ברגע שבו משהו קטן בדינמיקה משתנה, תתפסו את הרגע.
זו אתנחתא בדרך.

מפת דרכים 


אני רואה את זה כמו מפת דרכים של יחסים.
חשוב לסמן ציוני דרך, לשים לב לסימוני שבילים,
למראי מקום, רקפות נגלות.  

כשאנו מבחינים באותם רגעים,
חשוב שניתן להם תוקף ונוכחות לעיניו של הילד.
לשקף לו את הבחירה שלו בדפוס התקשרות בונה יחסים.
תדאגו שיהיה לזה סימון על מפת הדרכים.  

לפעמים רגע קטן מרכז לתוכו תמצית של תהליך הטמעה ושינוי.

פנס כיס

היתה לי מורה חכמה שלימדה אותי שתמצית המעשה החינוכי
זה ללכת עם פנס כיס, ורק להאיר את רגעי האור.

כשאנחנו מזהים את רגעי הקסם, הם למדים על דרך האור,
מגלים ומגדילים את האור בעצמם.

לעתים כשאנו מתקשים למצוא את הרגעים הללו,
עלינו לחפש אותם בתוכנו. 
zoom in.

לבחור באור


גידלו אותנו לחשוב בטעות שחינוך צריך להתמקד בחסר, בטעון שיפור, במה שעוד צריך לתקן. על דרך ה'לא' נגלה את ה'כן'.
על דרך זו בנויה מערכת החינוך, וכך התרגלנו לחשוב.
כך הפכנו להיות כ"כ ביקורתיים כלפיי עצמנו. כך אנחנו מגדלים את ילדינו,
כך התרגלנו לשים בצד את הרגעים החשובים באמת.

אם נחשוב על עצמנו היום, איך אנחנו מיטיבים ללמוד? 
ומהי הלמידה החשובה יותר שאנו רוצים להטמיע?
על הטעות, או על ההתנסות? 
איזה רגעים אנו רוצים שייחרתו שם בתודעתם העצמית?


כשנתקל בדרך ברגעי קושי, נדלג לנו הלאה משם,
לא נעשה מזה עניין, לא נתעכב. 
כי שום טובה לא תצמח מהעניין.

לכו לאט, הצטיידו בפנס כיס, 
האירו את המקומות שאותם תרצו לטפח, שאותם תרצו להעיר.
אלו הם רגעים מכוננים. 
הם גם מכוננים למידה, אבל בעיקר, הם מכוננים יחסים.

כשיש לנו יחסים טובים, אפשר לזרוע בגן הזה את כל זרעי החיים. 

https://www.youtube.com/watch?v=xdjB0Kk9V28&feature=player_embedded

אשמח ללוות אתכם בתהליך יצירת מפת הדרכים ליחסים שאתם רוצים לטפח עם הילדים.
שלי בהלול
0544-525286
bekesher.lakeshev@gmail.com
מוזמנים גם לדף פייסבוק שלי שעוסק בהורות לילדים עם הפרעות קשב וריכוז
https://www.facebook.com/bekesher.lakeshev?ref=br_rs