תנו חי(נ)וך

לזכרו של סבא חיים.

חינוך

אם נשמיט את נ׳ , נשאר חיוך.

ועל שם מה ה- נ׳ ? ֿעל שם הניגון.

ככל שניתן בהם חינוך , כך ינכחו.

כל שנותר הוא להיות מאושר,

אז אתה גם מחייך, וגם שר.

כשהייתי ילדה, סבא חיים (ז״ל), שהיה מחנך בישראל,

היה נוהג ללמד אותי דברים על דרך השלילה.

הוא שאל: ״נו, באמת... את לא יודעת... על שם מה נקרא הרחוב כך וכך?׳, וגם נטה תוך כדי להנחית את כף ידו על השולחן בתנופת מכה ניצחת שלוותה בזעקת כאב ״שייכל״,

כל אימת שתשובתי היתה שגויה, או שתוקה (שזה מה שהיה בד״כ).

סבא שלי הוא אחד האנשים המשמעותיים בחיי, 

הוא היה מורה ומחנך, הוא חינך דור שלם...

ודווקא אותי, נכדתו, בשר מבשרו, הוא לא הצליח ללמד דבר וחצי דבר, וזה הטריף את דעתו.

אני זוכרת יום אחד שבו הייתי חולה, הוא בא לבקר אותי, כי הוא היה סבא מסור ואוהב, ותמיד הביא איתו צידה... שיעור לדרך.

הפעם הזאת, כנראה יותר מתמיד, לא הייתי פנויה או מעוניינת.

אני זוכרת את המבט של האכזבה שנשקף מעיניו, אבל גרוע מכך, היה שם וויתור.

הוא אמר לי שהבין שכנראה הפרה רוצה להניק יותר מהעגלה... החולה!

אולי משם התחלנו דרך חדשה. 

הוא הפסיק לבקש ממני מה שלא היה בידי להעניק לו,

לא הייתי תלמידה ממש מוצלחת, אבל הייתי נכדה נפלאה.

זה היה כנראה שיעור חשוב גם עבורו. הוא גילה אותי באופנים רבים יותר לאחר ש״וויתר״.

המעניין הוא, שבעבור השנים, אחרי שגילינו זה את זו, נגלה בי הרצון, שלא לומר הצמא, לשתות קמעה מנהר הידע שלו, וגמעתי בשקיקה את שכוסי יכלה להכיל, באהבה גדולה, ובציפייה לשיעור הבא... ולא רוויתי.

פעם באמת האמינו שכאשר מתקנים מישהו על טעותו, 

הוא ילמד מזה שיעור...

האמת שגם היום מאמינים כך.

איך אנחנו אומרים לילד: 

״נפלת, עכשיו תלמד שלא כדאי לטפס כאן...״

״קיבלת רק … במבחן, אולי תלמד יותר טוב בפעם הבאה...״

״שפכת את המרק על הרצפה, עכשיו תלמד איך להחזיק את הצלחת ישרה״.

כשאנחנו מחנכים דרך החסר אנחנו מותירים שם ילד אחד עם חלל בבטן, ומחנק בגרון.

וודאי שבראשו התוסס תמצית אכזבה וכישלון, לא יימצא מקום להפנמה של שיעור חדש.

יש עוד דרכים רבות לחנך, אבל הטובה שבהם... לחייך.

כשמלמדים אותנו שיעור דרך חיוך, מה רב בו החינוך.

אנחנו לא מוסרים רק את תוכנו של המסר,

אלא את תוכן הנפש של נושא המסר, כלפיי זה שבא לקבלו.

אנחנו מוסרים לו מידע על חשיבותו של מקבל המסר,

בד בבד עם חשיבות הענקת המוסר.

והלא נשוא מוסר החינוך, הוא העיקר.

״החינוך – ראשית נביטת הטוב בנפש הילדים״ (אפלטון).

כשאנחנו נותנים חינוך מתוך חיוך,

אנחנו מאפשרים ללב להתרחב,

והדעת לא תסרב.

חינוך מתוך חיוך יכול ללמד ילד טוב יותר

מכל מוסר השכל,

כי השכל הישר יודע,

שכשהלב נפתח, נפתחים כל השערים.

כדי לחנך, עלינו לבקש רשות כניסה,

אם קיבלנו רשות, עלינו להיכנס בזהירות, בעדנה, ברכות גדולה.

״לחנך ילד – הרי זה לשאת את נפשו בידיך״. (אלן קי).

רכות

כשאנחנו רכים בשנים, הורינו עוטפים אותנו בחום וחמלה.

זוהי שמיכת חיינו.

נחזור ונכסה בה בכל עת קרה.

נזכור תמיד שיש מקום רך בתוכנו.

שמיכה.

בואו נעטוף את ילדינו בשמיכות נעימות,

כך הם יגדלו להישאר נשמות רכות,

וידעו לעטוף בחיוך את אלה שיבואו אחריהם.

ואם זה לא חינוך..., אז מה? 

אז זאת ברכה. 

״כאשר אנו חושבים על אודות הדרך שבה נוכל לגרום לשינוי גדול,

אל לנו להתעלם מן השינויים היומיומיים הקטנים שאנו יכולים לעשות, אשר על פני זמן מצטרפים לשינויים גדולים שאותם איננו יכולים בהכרח לצפות״

(מריאן רייט אדלמן).

אשמח ללוות אתכם בחיוך בתהליך הצמיחה שלכם בחינוך...

שלי בהלול

0544-525286

bekesher.lakeshev@gmail.com

מוזמנים גם לדף פייסבוק שלי שעוסק בהורות לילדים עם הפרעות קשב וריכוז

https://www.facebook.com/bekesher.lakeshev?ref=br_rs