בקשר לקשב: 2014-01-19

״אשרי האיש השר את עברו, ולשונו נושקת להווה, והימים נופלים על צווארו באהבה,
ואין הזמן גובה חובו כמו נושה מאיש דווה אשר נעץ שיניו בפרי האיד״.

(יואב רינון, ״קינת מרסיאס, שלושה תהילים, שיר השירים״).

אומרים אל תעקור נטוע.
והשרש רע נטוע היטב בתוכנו.
מי הדמעות שלנו מנחמים אותו.

מקורו בילד רך שכאב את שנחסך ממנו,
לא ידע מה לעשות עם כובד רגשותיו, וכעס.
וכשכעסו איכל בתוכו, נולד בו שרש רע.
והילד למד שזה מה שיש לעשות עם כאבו,
והזין שורשו בכעס.
וגדל הילד, והיה לאדם,
שמהלך כעסו (ע)לפניו.

ויש שילדה הנחסכה את שביקשה נפשה החפצה,
והתעצבה מעצבונה.
והתקלקל עלה ליבה כי עלתה בו להבת העצב
והיכתה בה שרש רע, עד כי סערה נפשה.
וגדלה הילדה, והיתה לאשה המזינה עולמה
בכאב להבת הלב המאכלת בה.

ועיקר חייהם בעבודת עיקור שרש הרע,
ובעבודת חפירה רבה, פתלתלה ועמוקה
בלב האדמה המאכלת בם.

משידעו את נפשם תקל עליהם עבודת האיכר,
כי יכירו לעומק את השרש שעליהם לעקור.

וביבוא על האדם צערו, יצטער.
ולא יביא עוד במקום כאבו את הכעס.
ויתרככך עליו ליבו, כמו מעצמו.
בעיסוי רקמות עמוק יחזרו תא אחר תא
רקמות הלב אל מקומם הרפוי.
באנחת רווחה, ובהשלמה.

ובצער כליון ציפיותיה, תצטער האשה
את צער הילדה הנבוכה כאתמוליה,
ותחמול על מחמל נפשה.
ולא תישרף עוד באש להבתה.
ותבקש את נפשה לאהוב,
כי די לה מצערה.

ויפגוש אדם בחוה,
ויטיילו בינות עצי הגן השומם,
כי נותרו לבדם.
ורק חיוך הרקיע מעל,
טיפות לחות של טל משיבות לגרונם
את שכמהו לו כל הימים,
מים טהורים.
ושקט.

וידעו כי היו בין עצי החיים,
ולא יבושו בעצמם עוד,
כי עשו עיקר עבודתם על פני האדמה הזאת,
ועקרו שרש רע מעולמם.

ואהבו אדם וחוה
כי זה בזה נבראו.
זה בזה.

וירא ה׳ כי טוב,
ויביא ביניהם שכינת עולם.

אשרי האיש.