תקשיבו רגע

אמא, תקשיבי. 

מכירים את זה שהילד שלכם מזמזם לכם להקשיב לו?
אמא, תקשיבי... אמא,.... נו, תקשיבי רגע, א מ א!.

מג'נגלים את החיים...

ואת.. מנסה להקשיב גם לו, וגם לילדה שבוכה, וגם למרק על האש,
ובדיוק הטלפון מצלצל...
ביפ ביפ, תזכורת שעוד 5 דקות צריך לצאת לסבב הסעות חוגים...
ועוד, ועוד.
המון התרחשויות בו זמנית מציפות אותנו במהלך היום יום, 
ובמרכזן אנחנו אמורים לנהל את סדרי העדיפויות ולתמרן על מנת לתת מענה הולם לכוווולן,
ואם אפשר בו זמנית, מה טוב. ואם משהו התפספס, אוי ואבוי.

שלא יישרף הבית

אין ספר שזה מאוד מאתגר את כולנו, 
אבל על אחת כמה וכמה זה מאתגר אותנו ההורים בעלי הפרעת קשב וריכוז.
להורים, בעלי הפרעת קשב וריכוז יש נטייה לקפוץ מדבר לדבר, "לכבות שריפות", כך שורדים.
קודם הבטיחות, נכבה את הגז, משם נקפוץ לילדה הבוכה, הילד המזמזם אמא תקשיבי יחכה רגע... ועוד רגע...
עד שיעבור להתקף זעם.

אז נכבה את השריפה שפרצה באגף שלו, ומשם נדלג לנו הלאה, שמאל, ימין, שמאל,
עד שנתרסק על התחת במקרה הטוב, או על הפרצוף במקרה הפחות הפחות סימפטי.
יש הקוראים לזה "לג'נגל" את הילדים... וכולנו עושים זאת בעיתות לחץ המורכבות מזמן מוגבל ומשימות רבות.

ואלו החיים... 

לפחות עבור הורים שיש להם מספר ילדים.

הילד המזמזם... תקשיבי, אמא תקשיבי רגע, א מ א !!!

הילד שלנו, ובמיוחד ילד בעל הפרעת קשב וריכוז מתקשה מאוד להבין את מגוון המשימות שעומדות בפתחך ברגע נתון.
הילד שלך זקוק להקשבה שלך כרגע. 
על פי רוב אין לו את אורך הרוח ל ה מ ת י ן , עד שתסיימי את כל מה שמונח לפנייך.
ובינינו, אם היתה לו הסבלנות, ולא היה מזמזם, 
היית קופצת אל כיבוי השריפה הדחוף הבא בתור, 
ונותנת לו להמתין עוד כמה דקות... עד שיתחדש הזמזום.

מה הוא מבקש?

הילד שלך לא סתם מזמזם שתקשיבי, הוא מבקש את פניותך, הוא מבקש את תשומת לבך, הוא מבקש יותר מכך,
הוא מבקש שתראי אותו, שתתני לו תחושה שהוא נוכח, שהוא משמעותי, שהוא בעל ערך.
הוא מבקש אישור לכך שהוא משמעותי עבורך. 

כשג'ינגלת את ארוחת הצהריים עם הקטנה הבוכה על הידיים, ותוך כדי ענית לשיחת עבודה,
ומהר מהר הצלחת לזרום עם כולם לאוטו... עשית יותר ממה שיכולת באותו רגע, 
כי את הדבר החשוב מכל השארת בבית.

אותו ילד שרצה את ההקשבה, ולא קיבל אותה, נשאר שם. 
גם אם הוא איתך באוטו עכשיו והפסיק לזמזם... 
החוויה של  חוסר הנראות שלו נותרה שם, נצרבה. תמשיך לזמזם בתוכו פנימה.

אז מה עושים?

אז מה לעשות שאי אפשר לעשות הכל?
כשאתם מרגישים שיש עליכם יותר מדיי עומס, תורידו עומס.
כשאי אפשר הכל, מוותרים על משהו, אבל לעולם לא על הילד.
שיחת העבודה תחכה, סיר המרק..., אפילו במחיר שלפעמים נצא יותר מאוחר מהבית, או רחמנא ליצלן, נוותר על החוג!!!

הרבה יותר חשוב מאשר להספיק לחלוש על הכל, 
להיות בנוכחות, עבור מי שזקוק לנוכחות שלך לצורך התפתחות.
אני לא חושבת שתמיד צריך לעצור את העולם כי הילד מבקש תשומת לב. 
אבל אני בטוחה שתמיד צריך לעצור, ולו לרגע, ולהתייחס לבקשה שלו. 

אפילו רגע של עצירה, הפניית הגוף כלפיו, מבט לתוך העיניים, חיוך אמיתי, הבנה ללבו,
ושיקוף הצורך שלו, יעשה עבורו את ההבדל בין להיות או לא להיות ברמה הרגשית.

ואם לא, אז מה?

כשלא ניתן לו את אותה תחושת נראות, את אותה התייחסות לצורך , 
ניתן לו להבין שככל שהוא ידרוש את תשומת הלב באופן נחרץ יותר,  כך ישיג אותה.
ככל שיצעק, יבכה, ירביץ.... כך נתפנה לטפל בו (כיבוי שריפות כבר אמרנו...) 

נלמד אותו שדרך תקשורת מילולית הוא לא משיג את הצורך המשמעותי ביותר שיש לו מבחינה רגשית, 
ולא נשאיר לו ברירה אלא לפתח דרכי תקשורת אחרות (מוטעות על פי רוב) כדי להשיג את מה שהוא זקוק לו.

אני או אתה 

לעומת

אני ואתה

אני מציעה שכשאנחנו עושים סדרי עדיפויות בחיינו, נשים במקום הראשון את הצרכים ההתפתחותיים והרגשיים של ילדינו. נשים בסדר עדיפות נמוך יותר את הצורך שלנו עצמנו לקבל הכרה ונראות כהורים.
"תראו כמה משימות יש לי"..., "אתה לא רואה שאני בדיוק באמצע משהו...?", 
כשאנחנו עסוקים בניהול המשימות שלנו, אנחנו עסוקים בעצמנו בלבד.
בהוכחת עצמנו כהורה אחראי, שעומד בזמנים, שמספיק לעשות  ה כ ל . 
כשאנחנו שם... אנחנו לא יכולים להיות עם הילד.

מה יותר חשוב? להספיק להיפגש עם חבר אחה"צ, חוג, קניות וגן שעשועים, 
או תחושה של נוכחות, הקשבה, פניות, ותקשורת?.
אני ממליצה להורים לא להעמיס על עצמם משימות רבות במהלך ימי השבוע אחה"צ,
ולאפשר זמן נינוח בבית עם האחים ועם אחד ההורים (וגם כשזה פחות נינוח זה לא פחות משמעותי).

כשהילד שלנו מזמזם לנו... אמא.... 

זה הזמן  ל ע צ ו ר, ולו לרגע, להקשיב, להתבונן, לחבק, לתת מילה טובה.
וגם כשהזמזום הופך לשריקה, לצרימה., 
להתייחס  א ל י ו , לצורך שלו, ולא למה שזה עושה לנו, כי אז אנחנו לא פנויים להיות הורים, 
אנחנו חוזרים להיות ילדים שרוצים גם הכרה, תשומת לב, הבנה. 

תרגילי גמישות

אני מאמינה בכל ליבי, שכל הורה עושה את הטוב ביותר שהוא יכול לו ויודע באותו רגע.
בהתאם למגבלות הפיזיות, הרגשיות, המציאותיות. כל אחד עושה את המיטב שהוא יודע ומסוגל.

העניין הוא שהמסוגלות הזאת היא שריר גמיש, וכפי שגמישות בשרירי הגוף ניתנת לריכוך, להארכה,
למתיחה ולהתארכות, כך גם שרירי ההורות.
וכל אחד מאיתנו כהורה, מהמקום שהוא נמצא בו, יתרגל את הגמישות, כי אין לה סוף ולא קצה.     
אולי גם נגלה שכשאנחנו עושים מעט יותר, בהתייחסות גדולה יותר, השריר כבר מתגמש מעצמו,
וללא מאמץ מיוחד. וודאי שבלי כאב. כי שריר האהבה הוא שמגמיש אותנו. 

ומה איתנו...?

ובכל זאת, כולנו ילדים של החיים, הורים של החיים, זקוקים להכרה, לתשומת לב, להתייחסות, לתחושת משמעות ונראות. ואני מזמינה אתכם לבקש את אותו הצורך מהקרובים המשמעותיים שלכם, אם זה בני זוג, אם זה חברים, אם מהורים.

כשאתם מבקשים זאת, שימו לב אם זה שאתם מבקשים ממנו פנוי ונגיש....
כדי שזה לא יהפוך לזמזום.. לצריבה, לפספוס של מענה על הצורך שלכם.

כי כולנו, אבל כ ו ל נ ו , זקוקים לאותו הדבר בדיוק. 

א ה ב ה . 

מזמינה אתכם לפנות אליי לתהליך של ליווי והדרכה בנתיבי ההורות שלכם, הצומחת.
שלי בהלול
0544-525286
bekesher.lakeshev@gmail.com
מוזמנים גם לדף פייסבוק שלי שעוסק בהורות לילדים עם הפרעות קשב וריכוז
https://www.facebook.com/bekesher.lakeshev?ref=br_rs