אמא מושל(מ)ת או החתיכה החסרה

שבת בבוקר יום יפה...

כשאני מוצאת את עצמי עם עין נפוחה (ויראלית) שמגיעה עד קצה גבול
יכולת הסיבולת, חלושס כללי ומעברים סתומים...
אני חושבת על האמא "המושלמת".
שבת בצהריים, תנוחת שביתה על הספה.
מוקפת ניירות מכל סוגי הבריאה או הבריאות, החל מעיתונים לקריאה, דרך פנקסים לכתיבה, ועד מטליות בד לעין הדומעת, וטישיו לקינוח הסימפונות הגדושים דאגת אם.
אמנם הרופא המליץ על מנוחה, אבל זו ממש לא הצדקה לבטלה מלאה...
חלקי פליימוביל נזרקים עליי מעברה של הקטנה המבקשת לה חברה למשחק .
בלון מנופח עד מעבר לקיבולת האוויר שיכול להכיל מנשף לי על העין הבריאה מלוא פה סלסולי אויר מגחכים.
איזו אמא את היום...?.. 
אמא של שבת.

החסר המחסיר

אני מתבוננת סביבי, רואה ילדים משחקים, צוחקים,  מתעניינים, פועלים ומפעילים.
אף על פי כן, מוצאת את עצמי שואלת שאלות מנקרות לב על אימהות,
על מושלמות, ועל השילוב ביניהם.
על השאיפה למושלמות קראתי בספרים, צפיתי בסרטים, שמעתי מפי חכמים וטובים. אני לא. 
אני לא שואפת מראש לשום דבר שבו נועדי לכישלון מוחץ.
אין לי שאיפה שכזאת להיות אמא מושלמת.
גם לא מושלמת אגב בשום תחום אחר של חיי.
במשך שנים הלכתי חסרה.
היום אני מבינה שכשאני מרגישה חסרה אני מחסירה ממי שזקוק לי, 
אני מחסירה מילדיי את האמא הטובה דיה שאני .

להיות אמא טובה דיה 

כשאני עסוקה בחלקים החסרים שבי אני עסוקה בעצמי.
ומהי אמהות טובה דיה אם לא היכולת "לצאת" מעצמי למענם?
כלומר להיות self object / זולת-עצמי (היינץ קוהוט).
המשמעות של זולת העצמי היא היכולת שלי להיות במלואי עבור האחר
ברגע נתון, להניח לרגע את כל כולי בהפקדה זמנית...
כדי לשרת במלאות את צרכיו הרגשיים של האחר. 
כשאני בתמונת המראה החסרה, אני לא אמא טובה דיה, 
אני ילדה שזקוקה לאישור על קיומה. 
וכשאני מאשרת לעצמי בחזרה את נוכחותי המלאה, 
אני פנויה להשלים את החלקים החסרים עבורם.   
אז אני באמהות טובה דיה.

הבחירה ברגע הבא

הדינמיקה של החיים מובילה אנשים אל מעבר להם עצמם.
יש את הרגע הזה, ואחריו את הרגע הבא, המנחיל מנוחה.
הרגע הבא שונה מזה שכרגע, ואני זו שמחליטה מה יהיה שונה ברגע הבא.
אני מושלת בו.
ברגע הבא שלי היתה בחירה לקחת את החסר למקום אחר,
ובמקום להחסיר עוד מעצמי, לייצר.
כלומר, החסר יהיה תמיד נוכח בקיומי, הוא חלקי וחלקי בו.
על כך נתונה לי הבחירה.
החסר, זה שהופך אותי לפחות ממושלמת, מקבל אצלי היום פנים אחרות.
הוא מגדל משהו חדש בתוכי, את הרגע הבא שלי.
אותו חלק חסר נותר כמזכיר. זהו ייצר החיים.
כשאני מגלה את קצה החסר חומק פנימה אל תוך תמונת השבת שלי
אני נזכרת איזה דרך משמעותית עשיתי ומחייכת למול דרכי הנמשכת,
המוזגת את רגעי החיים לפי בצמא אין שיעור לו.
אלו רגעי הגדילה שלי.
רגעי החסר, שאינו מפחית מהיותי כפי שאני ברגע זה ממש,
ומממש לי את עבודת חיי המונחת בפתחי לשבוע הבא, לחודש הזה, לשנה הקרובה.

האמא המושלת בתמונת השבת החסרה

ומהי אותה תמונת מושלמות שיש לנו בראש כשאנו נותנים לרגש החסר לנקר בנו?
לכל אחד מודל אחר, אבל לכולנו ללא ספק תמונת המושלמות היא שמחסירה יותר מכל, ונוגסת ביש הקיים.
כשאנחנו מתירים לה לפלוש היא מושלת על תמונת המראה שלנו,
הברווזון המכוער.
אין סירוס גדול משאיפה למושלמות.
אני מרגיעה את עצמי.  אין דבר כזה, לא קיים.
יש רק מי שמרשה לתמונת המושלמות למשול על תמונת המציאות שלו.
אבל תמיד יש את הרגע הבא.
לכולנו חסרים, וגם מי שנראה לנו מבחוץ הורה מושלם, מרגיש את אותן התחושות,
ואולי אף בעוצמה גדולה מאוד שמפעילה אנרגיה אדירה לצורך "ההגעה" הנכספת והבלתי מושגת למושלמות.
כשאני מוותרת על השאיפה למושלמות אני מפנה אנרגיה פשוט להיות, ואז אני כבר יותר ממה שהייתי רגע לפניי.
אז אני מושלת ברגע ולא הוא בי, ואני משלימה עוד חלק בתוכי,
חלק שחיכה לי, של מנוחה, של נחלה.

ומה זה אם לא שלמות?  

כשאני משלימה עם מה שאני ברגע זה, אני שלמה. להבדיל ממושלמת. 

להשלים זה להשיל את חזון המציאות המושלם מתוכי, ולחבוק אותו כאידיאל, 

כמשאלת לב המקרבת אותי לרגע הבא שלי, אבל לא מתוך שאיפה להגיע, 

אלא מתוך נוכחות שלמה עם הרגע הזה, הבא עליי לטובה, כדי לגדל בי עוד מידה, עוד קומה. 

ההשלמה עם חוסר המושלמות שלי היא כרגע אבן הדרך שלי לעבר הצעד הבא, זה שממתין לי.

וההמתנה היא מתנה (כך סיפרה לי חברה יקרה). 

כשאני משלימה, אני עושה שלום. שלום בית.  

כשאני משלימה, אני לא עוד החתיכה החסרה. 

מזמינה אתכם לפנות אלי, כדי לפוגג את השאיפה להורות מושלמת,
ולייצר את הרגע הבא, השלם עם ההורה שאתם.
שלי בהלול
0544-525286
bekesher.lakeshev@gmail.com
מוזמנים גם לדף פייסבוק שלי שעוסק בהורות לילדים עם הפרעות קשב וריכוז
https://www.facebook.com/bekesher.lakeshev?ref=br_rs