תראו אותי

כל אחד רוצה...

מה כל אחד מאיתנו רוצה?... באמת, תחשבו על זה.

מה מפעיל אותנו בעולם?

כל אחד מאתנו רוצה לקבל הכרה, אהבה, קבלה.

נראות. כל אחד רוצה שיראו אותו.

שלא סתם יראו דרכו, שיראו אותו, כפי שהוא יודע שהוא.

אבל זה קשה מאוד לקבל את כל השפע הזה. זה מצרך נדיר.

אנחנו מקבלים את זה במינונים קטנים,

שאינם מספיקים להזין את הצורך.

רבים מאתנו הולכים למטפלים (רעיון לא רע בדרך כלל),

כדי לקבל את 100% שעת הנראות השבועית.

שעה שלמה שמישהו מוכשר שאני מוכיר ומעריך מקשיב רק לי,

מסתקרן ממה שיש לי לומר, מביע עניין אמיתי, מעמיק ברזי אישיותי החד פעמית.

בחיי היום יום אנחנו עושים אינסוף פעולות כדי שיהיה הבזק של רגע, שבו מישהו יראה. מישהו יבין. מישהו יעריך.

קדימה, לעבודה!

אנחנו עובדים מאוד קשה, בכל תחומי החיים, כדי להשיג את המטרה הזאת.

בעבודה

אנחנו מאוד מתאמצים כדי שהבוסים ו/או הלקוחות שלנו יראו עד כמה אנחנו מוכשרים, ומקצועיים, ורציניים, וראויים. אנחנו מוסיפים שעות, והכשרות מקצועיות, לוקחים על עצמנו עוד ועוד מטלות...

בחברה 

אנחנו משתדלים להיראות טוב, להישמע טוב, להגיד את הדבר הנכון, בזמן הנכון (רצוי... אם כי לבעלי הפרעות קשב וריכוז כמוני זה קצת קשה העניין הזה, אנחנו פשוט פולטים באותו רגע את מה שעומד לנו על קצה הלשון, אבל מאותן הסיבות בדיוק).

אנחנו רוצים שירצו בחברתנו, כי אנחנו מעניינים, תורמים, איכפתיים, מקשיבנים, משקיענים. חברים טובים.

בזוגיות, הו.. הו...

נשתדל להעניק, לפנק, להמתיק עוד רגע, לענג, להיות שם כשצריך אותנו, לתחזק ולהשקיע,

לזרוע ולהזריע את זרעי האהבה... 

כדי לזכות בהכרה מהאדם היקר שבחרנו  כבן זוג וילווה אותנו כברת דרך ארוכה בחיים, אולי הארוכה ביותר.

אנחנו מבקשים לקבל מבן הזוג משוב שיאשר לנו שאנחנו בני זוג נפלאים, הכי טובים שאפשר היה לבחור 

(טוב, כמעט...).

עם  ה י ל ד י ם ....

טוב, פה אנחנו מתאמצים עד לעייפה.

אנחנו עובדים בכל סוג עבודה; מנקים שירותים, רוחצים רצפות, מורחים משחות, חובשים פצעים, הופכים לשפים מדופלמים, הופכים את עורנו חזור והפוך. אנחנו לוקחים אחריות, משקימים קום, מסדרים ארונות

(טוב לא תמיד...),

מוכנים לגדל בבית תולעי משי ולעשות ניסויים עם נוזלי ביצים...

מה שתרצו...

אנחנו מוכנים להפוך לנהג מונית, להשקיע בחוג חלילית.

להפעיל ביום הולדת 40 ילד.

אנחנו מוכנים להתעורר חזור והשקם לילות ארוכים לבנים, במשך שנים...

אנחנו מו..כנים להפוך למורים ולעזור לילדינו כשהם מתקשים בלימודים.

ניתן להם את כל החום והאהבה, את כל סוגי הנחמה, נרים את רוחם,

נעודד ונחזק ברגעים של התמודדות לא פשוטה,

נאיר להם את יופיים בשעת עלטה, 

נרחיב את ליבם כלפיי העולם.

ובסוף היום מה נבקש

אנחנו יצורים חיים, בני אדם, לא מלאכים.

אנחנו נותנים, ורוצים גם קבלה.

בסוף שנות חינוך ונתינה ארוכות, (וגם תוך כדי, בואו נודה). 

נבקש לנו הכרה גם מהם.

נרצה שיעריכו ויכבדו את הוריהם.

נבקש לנו פינה חמה ועמוקה בליבם.

נרצה שיחשבו עלינו טובות, ויספרו עלינו מחמאות, 

שיזכרו אותנו כהורים נפלאים, ואהובים, 

ראויים.

ראי לנשמה

אתמול היתה לי הבלחה של תובנה חזקה מאין כמותה.

אני זוכרת כאשר הייתי ילדה, הייתי מתבוננת בעצמי במראה

ויודעת באופן הכי טבעי ופשוט שזה לא רק אני שרואה אותי.

הרגשתי בפנימיותי שצופים בי כל הזמן. שמלווים אותי.

שיש מבט המיטיב לראות אותי לפנימיותי בכל עת. מבט שמנכיח אותי.

שכחתי את זה מאז, והמשכתי לחיות כמי שמחפשת אנשים שיראו, שיאשרו, שיתזכרו לי, הנני.

והנה, לפתע אתמול, בעת נסיעה ארוכה,

אני מושיטה את ידי לתיקיית הדיסקים, ושולפת מה שיוצא, בלי להסתכל. 

והנה נשלף לו הדיסק 'עצם הנשמה' (הרב יאיר כלב)

אלו הם 'ניגונים מכוונים', ניגוני נשמה עמוקים, כמו תפילה.

כשהפכתי לאם, עירסלתי את בני לעולם הזה עם הניגונים המכוונים הללו. לילות ארוכים שנמזגו לימים, ספגנו פנימה את צלילי הנשמה הללו.

והתנגנו בי אותם הניגונים, כל כך מכוונים, ישר לתוך הלב.

ונגלתה הנשמה.

ובאותו רגע של חסד נזכרתי, בידיעה פנימית עמוקה ובלתי הפיכה 

שתמיד יש מי שרואה אותי, ומכיר בי, ומאשר.

וההכרה הפנימית נותרה בי, וממלאה את חדרי הלב שלי באהבה שניתנה לי מבלי שמישהו בא ונתן לי אותה.

האהבה לחיים, ליצירה, לבני אדם יקרים שזכיתי שישהו לצידי, או ממרחק, אך נוכחים בפנימיותי כל העת.

זה העניק לי שקט, יחד עם כמיהה לקראת כל מה שאני עושה.

אני כבר נראית, כבר מכירים בי. כל רגע ורגע.

מבלי שהאחרים הקרובים לי, ועוברי האורח המזדמנים יצטרכו להתאמץ כדי לספק עבורי את הסחורה.

הרי גם הם זקוקים למנת ההכרה שלהם, וגם הם עובדם מאוד קשה לשם כך, ולכן לא תמיד יש להם פנאי להנכיח אותי.

אני לא תלויה בדבר. אני הדבר.

ואז יש שחרור מאוד גדול. יש פחות מאמץ.

שוב אני מסתכלת במראה.

זה המבט הכי מאשר שאפשר לקבל. תנסו ותראו.

אף אחד לא ייתן לכם אף פעם את מה שאתם יכולים להעניק לעצמכם, ובהרבה פחות מאמץ.

נעביר את זה הלאה...

מכל השיעורים שחשוב לי להעניק לילדים שלי, אולי זה החשוב מכולם.

תראו את עצמכם, תתנו לעצמכם את האישור. 

אל תחפשו את ההכרה ממקורות חיצוניים.

אני כאן רק כדי להזכיר לכם שוב ושוב שבתוככם יש כבר את  ה כ ל.

ואם אני לא הייתי רואה בעצמי..., איך הייתי מראה לאחרים?

מעבירה אליכם את הניגון...

אשמח ללוות אתכם בתהליך של הכרת עצמכם כהורים, ומשם...

אתם כבר תגלו לילדיכם את הדרך שלהם לעצמם.

שלי בהלול
0544-525286
bekesher.lakeshev@gmail.com
מוזמנים גם לדף פייסבוק שלי שעוסק בהורות לילדים עם הפרעות קשב וריכוז
https://www.facebook.com/bekesher.lakeshev?ref=br_rs