כך אני, על הקצה בעודי כותבת בחופשת הסוכות (מת זה היה...?)
המתמשכת ונמשכת ונמזגת לכל חגי תשרי ולים החופש הגדול
שכבר הולך ונבלע בשיפולי הסתיו המגיע ומנגיע שוב את מיתרי ליבי.
על הקצה, אותה אמא בת היישוב שבו אני מתגוררת שבתה כמעט קיפחה את חייה, ולבת שלום ברוך השם.
סוג של קצה עבור הרבה אמהות אחרות ששומעות את הבשורה, בעוד כל היישוב בדיוק מתרווח על כיסאות הנוח
באחד החופים היפים שיש כאן, ובעוד חוג חברינו ההורים, הנוהגים להיפגש לערבית בגן השעשועים,
נפגשים כאן, בחוף הים, אחת לשנה, לרגע של שקט מההמולה הסואנת, וחולקים יחד רגע של נחת, זכות של רעות.
ופתאום בן רגע, חולקים יחד רגעים אחרים, מבעיתים.
כשמגיעה איזו בשורה מאיימת, והאוויר (אפילו בחוף) עוצר איוושתו,
ורק נהימות הלב פועמות בקרבנו.
אמהות על הקצה.
על קצה התהום.
להיות או לא להיות...
ואם כן הכיצד? ובלי למה, ולאיזה צד?
ומה רבה יגעתה של אם על הקצה.
ומה רב יומה, ומה רב עולה על מפתן נפשה.
אמהות על הקצה, גם לא בעת קיצון,
גם בסוף עונה, גם בסוף היום.
וכמה אמהות יודו שהן על הקצה? מעט, מדיי מעט. רק החברות שלך.
וכמה אמהות יחייכו את חיוכן האימהי ויספרו לך את הסיפור מבלי לגעת בסיפור הפנימי.
אמהות על הקצה רוצות להחזיק בשני הקצוות, וגם יהיו הקצוות רחוקים עד מאוד...
ולעתים לא מושגים ברגע נתון.
אמהות על הקצה, קופסת המחשבות רצה מעצמה ומייצרת לופים של מחשבות קבועות,
שמטרתן להודיע למוח להיכנס למצב היכון, כדי שמשהו נורא לא יקרה.
על חוף הים, שמה לב שזה מתזמן לי כמו ניגון קבוע כל 6-9 דקות, כשאחד מילדיי,
ועל פי רוב אחת במיוחד, נעלמת לי מהפריים לאיזה 60 שניות.
יש איזה רגע של הכחשה, הרי לפני שנייה (שישים שניות, אבל מי סופר? אה...) היית שם.
ואז, בן רגע, הכרה של מנגנון אחר לוקח פיקוד על התודעה ומנתבת כמעצמה את הפעילות הקוגניטיבית והמוטורית כמו טייס אוטומטי, נכנסת לפעולה. תוך דקותיים, הילדה המחוייכת שמש מונחת בזרועותיי הבטוחות.
הבטוחות?... את בטוחה? אה!. זו שאלה שוודאי שאלה כל אמא בת שבוע את עצמה אינספור פעמים.
ולמי התשובה?
לבעלך?, לאמא של בעלך?, לאמא שלך?, שכנה... דודה... סבתא, כוכב האור?
לך התשובה אמא יקרה.
את הכי יודעת את עצמך ואת מקומך מכל מי שאי פעם נתן לך ציון, כיוון, או חוות דעת. כולל זו של המייצרים.
הלוא הורייך חייבים לבוא חשבון עם עצמם מדיי פעם, אז די מובן למה בחרו בך. הלא את שלוחה ישירה שלהם.
אמא, דעי את עצמך, כך ידעו אותך בנייך.
כפי שתכירי בעצמך, כך יכירו בך ילדייך.
כל סדק בדמות עצמך סדוקה למולו.
כל שאילתא שאת מגישה לעצמך, כאילו מוגשת לפניו הצמאות דעת.
ובכן... הידעת?, הידעת את עצמך טרם ידעת את ילדך?
הידעת אותו, כפי שהוא?
או שמא ידעת אותו כשלוחה שלך המזקקת לך מה שידעת או לא ידעת אודותייך, בהשתקפותו למולך?
אמהות על הקצה מנסות לאחוז בשני הקצוות, ויודעות.
יודעות שהאמת אינה מעבירה אותן על מעבר לקצה.
כי שריר האמהות נמתח כאורכם של שרירי התודעה, עד אינסוף הדעת משגת.
הקצה אינו באמת קצה אמא יקרה, הוא רק נראה כך לעתים ברגעים קשים.
הקצה גמיש, ובתנועה, ונגיש.
את יכולה לו, את מעבר לו.
כשאתן מרגישות על הקצה, קחו נשימה, צאו לגינה, למרפסת, שתו קפה עם חברה, או לכו לישון.
מחר הקצה ייראה פחות קצה מהיום.
אם תרצו לשוחח אתי, ניתן לקבוע פגישה ללא התחייבות.
אשמח ללוות ולהדריך אתכם בתהליך של אימון לאמון בעצמכם כהורים.
שלי 0544-525286
מוזמנים גם לדף הפייסבוק שלי שעוסק בהורות לילדים עם הפרעת קשב וריכוז: https://www.facebook.com/bekesher.lakeshev
המתמשכת ונמשכת ונמזגת לכל חגי תשרי ולים החופש הגדול
שכבר הולך ונבלע בשיפולי הסתיו המגיע ומנגיע שוב את מיתרי ליבי.
על הקצה, אותה אמא בת היישוב שבו אני מתגוררת שבתה כמעט קיפחה את חייה, ולבת שלום ברוך השם.
סוג של קצה עבור הרבה אמהות אחרות ששומעות את הבשורה, בעוד כל היישוב בדיוק מתרווח על כיסאות הנוח
באחד החופים היפים שיש כאן, ובעוד חוג חברינו ההורים, הנוהגים להיפגש לערבית בגן השעשועים,
נפגשים כאן, בחוף הים, אחת לשנה, לרגע של שקט מההמולה הסואנת, וחולקים יחד רגע של נחת, זכות של רעות.
ופתאום בן רגע, חולקים יחד רגעים אחרים, מבעיתים.
כשמגיעה איזו בשורה מאיימת, והאוויר (אפילו בחוף) עוצר איוושתו,
ורק נהימות הלב פועמות בקרבנו.
אמהות על הקצה.
על קצה התהום.
להיות או לא להיות...
ואם כן הכיצד? ובלי למה, ולאיזה צד?
ומה רבה יגעתה של אם על הקצה.
ומה רב יומה, ומה רב עולה על מפתן נפשה.
אמהות על הקצה, גם לא בעת קיצון,
גם בסוף עונה, גם בסוף היום.
וכמה אמהות יודו שהן על הקצה? מעט, מדיי מעט. רק החברות שלך.
וכמה אמהות יחייכו את חיוכן האימהי ויספרו לך את הסיפור מבלי לגעת בסיפור הפנימי.
אמהות על הקצה רוצות להחזיק בשני הקצוות, וגם יהיו הקצוות רחוקים עד מאוד...
ולעתים לא מושגים ברגע נתון.
אמהות על הקצה, קופסת המחשבות רצה מעצמה ומייצרת לופים של מחשבות קבועות,
שמטרתן להודיע למוח להיכנס למצב היכון, כדי שמשהו נורא לא יקרה.
על חוף הים, שמה לב שזה מתזמן לי כמו ניגון קבוע כל 6-9 דקות, כשאחד מילדיי,
ועל פי רוב אחת במיוחד, נעלמת לי מהפריים לאיזה 60 שניות.
יש איזה רגע של הכחשה, הרי לפני שנייה (שישים שניות, אבל מי סופר? אה...) היית שם.
ואז, בן רגע, הכרה של מנגנון אחר לוקח פיקוד על התודעה ומנתבת כמעצמה את הפעילות הקוגניטיבית והמוטורית כמו טייס אוטומטי, נכנסת לפעולה. תוך דקותיים, הילדה המחוייכת שמש מונחת בזרועותיי הבטוחות.
הבטוחות?... את בטוחה? אה!. זו שאלה שוודאי שאלה כל אמא בת שבוע את עצמה אינספור פעמים.
ולמי התשובה?
לבעלך?, לאמא של בעלך?, לאמא שלך?, שכנה... דודה... סבתא, כוכב האור?
לך התשובה אמא יקרה.
את הכי יודעת את עצמך ואת מקומך מכל מי שאי פעם נתן לך ציון, כיוון, או חוות דעת. כולל זו של המייצרים.
הלוא הורייך חייבים לבוא חשבון עם עצמם מדיי פעם, אז די מובן למה בחרו בך. הלא את שלוחה ישירה שלהם.
אמא, דעי את עצמך, כך ידעו אותך בנייך.
כפי שתכירי בעצמך, כך יכירו בך ילדייך.
כל סדק בדמות עצמך סדוקה למולו.
כל שאילתא שאת מגישה לעצמך, כאילו מוגשת לפניו הצמאות דעת.
ובכן... הידעת?, הידעת את עצמך טרם ידעת את ילדך?
הידעת אותו, כפי שהוא?
או שמא ידעת אותו כשלוחה שלך המזקקת לך מה שידעת או לא ידעת אודותייך, בהשתקפותו למולך?
אמהות על הקצה מנסות לאחוז בשני הקצוות, ויודעות.
יודעות שהאמת אינה מעבירה אותן על מעבר לקצה.
כי שריר האמהות נמתח כאורכם של שרירי התודעה, עד אינסוף הדעת משגת.
הקצה אינו באמת קצה אמא יקרה, הוא רק נראה כך לעתים ברגעים קשים.
הקצה גמיש, ובתנועה, ונגיש.
את יכולה לו, את מעבר לו.
כשאתן מרגישות על הקצה, קחו נשימה, צאו לגינה, למרפסת, שתו קפה עם חברה, או לכו לישון.
מחר הקצה ייראה פחות קצה מהיום.
אם תרצו לשוחח אתי, ניתן לקבוע פגישה ללא התחייבות.
אשמח ללוות ולהדריך אתכם בתהליך של אימון לאמון בעצמכם כהורים.
שלי 0544-525286
מוזמנים גם לדף הפייסבוק שלי שעוסק בהורות לילדים עם הפרעת קשב וריכוז: https://www.facebook.com/bekesher.lakeshev
