רגעי קסם

רגעים ...

נראה לנו שיש מעט כאלה, לא מאלה שאפשר לתפוס בצרורות...
זה מהקטנים, השקטים, שיכולים לחמוק בקלות לתוך עוד יום שנגמר בלי שנעצור ונסמן שם סימן דרך, או שימת לב. 

מהרגעים שגורמים לנו לעצור, להכיר בגודל הרגע, מבלי למהר לעבור לרגע הבא, אלא לשמור על היותו של הרגע המכונן הזה ולנסות ללמוד מזה איזה שיעור קומה שמעבר לקומה שבה אני מונחים ברגע הזה. 

מסתבר שרגעים כאלה חולפים על פנינו לא מעט ביום יום העמוס לעייפה,
אבל לא תמיד אנחנו פנויים להבחין ברגע הקסם הזה, שדומה כי חמק,
כי לא הספקנו לתפוס אותו בזנב.

כשאנחנו הולכים קשובים, כמחפשי רגעים מכוננים, הם מגיעים.

אתמול היה לי רגע שכמעט ויכול היה לחמוק, 
אך נכח, והנכיח את הנוכחים בו , ואת היחסים.

בני ובתי טיפחו ביניהם שיחה חברית כיפית ושמחה, שעד מהרה הפכה למשחק שכלל צחוקים רמים. שמעתי ממרחק את הקולות המתמוגגים זה מזה
(רגע מכונן לכשעצמו..).
כעבור מספר דקות של צהלה, הגיע קול זעקתה של הילדה,
כשהמשחק הפך מנעים למכאיב.

עד כאן, הכל שגרתי.

בתי רצה אליי בוכה כשהיא פגועה, וכעוסה על אחיה, שוטחת בפניי את פרטי האירוע, מנסה "להחזיר לו" דרכי.

אני בד"כ משתדלת לאפשר להם לטפח את מערכת היחסים שלהם בכוחות עצמם, ללא תיווכי.

בינתיים בני, שועט לסלון, בדרך כלל בשלב זה הוא מנסה להגן על עצמו ולמצוא צידוקים לכך שהוא לא אשם... והיא, היא האשמה.

מה התרחש הפעם שהפך את זה לרגע קסם?

הוא רץ לאחותו, פנה לעברה ברכות וניסה לעטוף אותה לחיבוק,
והיא הדפה.

לתפוס את הרגע 

זהו שבריר שנייה, שאם לא היה נתפס בו ברגע, היה הופך לרגע של מפח נפש, ניסיון להתקרב שלא צלח. הוא היה יוצא מתוסכל ומובס, היא היתה נשארת עם העלבון והפגיעה.

בדיוק ברגע הזה, על שבריר השנייה, אספתי את שניהם לחיבוק משולש.

זה היה חיבוקחיבור שהיה בו הרבה יותר מסך כל חלקיו.
היה בו איסוף של כל אחד את עצמו, ואחד של השני.
הוא אסף אותה, והיא אותו חזרה,
אני אספתי אל ליבי את שני ילדיי שלימדו אותי עוד שיעור על הורות.

עמדנו שם כאחד, ואני שומעת אותו לוחש לאוזנה:
לא התכוונתי, זה לא היה בכוונה.

עצרנו. זה רגע לעצור.

ברגע שבו משהו קטן בדינמיקה משתנה, תתפסו את הרגע.
זו אתנחתא בדרך.

מפת דרכים 

אני רואה את זה כמו מפת דרכים של יחסים.
חשוב לסמן ציוני דרך, לשים לב לסימוני שבילים,
למראי מקום, רקפות נגלות.  

כשאנו מבחינים באותם רגעים,
חשוב שניתן להם תוקף ונוכחות לעיניו של הילד.
לשקף לו את הבחירה שלו בדפוס התקשרות בונה יחסים.
תדאגו שיהיה לזה סימון על מפת הדרכים.  

לפעמים רגע קטן מרכז לתוכו תמצית של תהליך הטמעה ושינוי.

פנס כיס

היתה לי מורה חכמה שלימדה אותי שתמצית המעשה החינוכי
זה ללכת עם פנס כיס, ורק להאיר את רגעי האור.

כשאנחנו מזהים את רגעי הקסם, הם למדים על דרך האור,
מגלים ומגדילים את האור בעצמם.

לעתים כשאנו מתקשים למצוא את הרגעים הללו,
עלינו לחפש אותם בתוכנו. 
zoom in.

לבחור באור

גידלו אותנו לחשוב בטעות שחינוך צריך להתמקד בחסר, בטעון שיפור, במה שעוד צריך לתקן. על דרך ה'לא' נגלה את ה'כן'.
על דרך זו בנויה מערכת החינוך, וכך התרגלנו לחשוב.
כך הפכנו להיות כ"כ ביקורתיים כלפיי עצמנו. כך אנחנו מגדלים את ילדינו,
כך התרגלנו לשים בצד את הרגעים החשובים באמת.

אם נחשוב על עצמנו היום, איך אנחנו מיטיבים ללמוד? 
ומהי הלמידה החשובה יותר שאנו רוצים להטמיע?
על הטעות, או על ההתנסות? 
איזה רגעים אנו רוצים שייחרתו שם בתודעתם העצמית?


כשנתקל בדרך ברגעי קושי, נדלג לנו הלאה משם,
לא נעשה מזה עניין, לא נתעכב. 
כי שום טובה לא תצמח מהעניין.

לכו לאט, הצטיידו בפנס כיס, 
האירו את המקומות שאותם תרצו לטפח, שאותם תרצו להעיר.
אלו הם רגעים מכוננים. 
הם גם מכוננים למידה, אבל בעיקר, הם מכוננים יחסים.

כשיש לנו יחסים טובים, אפשר לזרוע בגן הזה את כל זרעי החיים. 

https://www.youtube.com/watch?v=xdjB0Kk9V28&feature=player_embedded

אשמח ללוות אתכם בתהליך יצירת מפת הדרכים ליחסים שאתם רוצים לטפח עם הילדים.
שלי בהלול
0544-525286
bekesher.lakeshev@gmail.com
מוזמנים גם לדף פייסבוק שלי שעוסק בהורות לילדים עם הפרעות קשב וריכוז
https://www.facebook.com/bekesher.lakeshev?ref=br_rs