איך הורה נולד? כמו תינוק
נהוג לומר שכשנולד תינוק, נולדת אמא. זה נשמע הגיוני, לכאורה.
כמה נשים שילדו ידעו מה המשמעות של היותם אם ברגעי ההתקשרות הראשוניים עם עוללם. כן עולללם. גם העולם וגם עולם. ריבוי משמעות נסתר חבוי לו בין כפלי החיים הראשונים שאנו חובקים ברגעי החסד של הבריאה הנגלית לנו כהורים. הפליאה הראשונית גדולה מן ההכרה המתגבשת לאיטה.עוצמת הרגש המציפה רק מטעינה את סוללת קשת הרגשות ההוריים שנחווה כשנלווה שעה שעה, יום יום, שנה אחר שנה את העוללים המתפתחים שלנו דרך מסע החיים שלהם אל עצמם, אל העולם.
כמה מעט אנו יודעים על עצמנו עד כניסתם לפתחה של הווייתנו, עד כניסתנו לפתחה של הווייתם.
ההורות היא זרז להתפתחות, היא מנוע המגייס את פנימיותנו לנוע קדימה לעבר קיום מייטיב יותר, בהיר יותר, מניב יותר, המכיר בערך עצמו כישות עצמאית, בוגרת, נפרדת. כי רק כשאנחנו עומדים בזכות עצמנו אנחנו יכולים לגדל ילדים שיעמדו בזכות עצמם. המסע שלנו אליהם כרוך במסע שלנו אל עצמנו.
מי שזכה לגדל ילדים זכה לגדול בזכותם.
יש לנו איזה מודל בראש לפיו אנחנו יודעי הדבר בכל הקשור לחינוכם, ואני מגלה יותר ויותר כמה מעט אני יודעת וכמה הרבה אני לומדת מהם. זה מסע הדדי זה לקראת זה, זה תהליך הפרייה משותף.
כל ילד שלי בא ללמד אותי משהו אחר על עצמי כאדם ועל המקום שעליו אני צריכה לעבוד.
בני הבכור, מלמד אותי על בכרות, על בגרות, על עצמאות. הוא מלמד אותי על גמישות, מתוך נוקשות אני מנסה להניע איברים ששכחו את עצמם... זה כמו התעמלות לשרירים פנימיים, בהתחלה זה זר, אח"כ מוזר, בהמשך כבר מוכר, ולאט לאט אני מתיידדת עם החלקים שלי שזקוקים לשימון, לריכוך. הוא מלמד אותי על רגישות, עד כמה אפשר להיות כהי חושים ולחשוב שאנחנו רגישים, ואז לקלף קליפה אחר קליפה (בזהירות כדי להשאיר גם שכבת עור להגנה), עד שמגיעים לגעת (בזהירות) בפנימיות הרכה שממתינה לנו בכזו סבלנות וחמלה. מבתי השניה, שנולדה בהפרש של שנה וחצי מבני הבכור למדתי מהי עדנה. מהי מידה. מהי עדינות. מהי סבלנות. מהי נתינה. מהי זכות. מידתה גבוהה ומסמנת לי כמגדלור את דרכי לעברה. מבתי הקטנה, שתחגוג בקרוב 3 שנים של תמימות, אני לומדת על פתיחות, על רבגוניות, על יצירתיות, על שפע , על חסד, ועל אמת. היא, באותנטיות שלה מלווה אותי לקראת אותה פשטות טבעית נטולת כל יומרה, לקראת השלמה נקייה עם מי שאני.
שלושה מטפלים יש לי בבית. הם לא למדו באוניברסיטה עדיין, לא בסמינר, ולא סיימו בגרות. אבל הם מורים לחיים שיודעים הרבה ממה שאני כבר שכחתי מזמן.
כשאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים הכל, נשאר לנו מרווח לגדול בו ולגדל אותם בתוך המרווח הזה זה נעים ולא צפוף בכלל. אני לא מתביישת להגיד להם שאני לא יודעת הכל, שאני לא מושלמת, שיש בי חסרונות.
חשוב לי שיידעו שיש לי דרך לעשות, ואני משתדלת לשתף אותם בדרך הזאת, כי חלקם בה.
כמה הקלה יש בהכרה שאני לא אמא מושלמת. אני לפעמים מפשלת, ונכשלת, וטועה. אבל אני מודה באשמה, אני מתנצלת ומנסה לעשות יותר טוב בפעם הבאה. בעייני זאת ההורות הטובה. המכירה בערך עצמה כשלמה על אף חסרונה.
והאמת? שלא הכרתי עד היום אפילו אמא מושלמת אחת. אין חיה כזאת. כי כל ילד בא לעולם הזה עם מטען שלם של שיעורי חיים עבור הוריו, וכל עוד אנחנו כאן, אנחנו עדיין בלמידה.
תודה לכם ילדיי על שיעורי החיים, אשתדל להיות תלמידה טובה.
